Search
  • Barak Dror

פרק ראשון- 0 אחוז מורפולוגיה

כשהייתי בן 16 כתבתי, כמו כולם בזמנו, בלוג ב'ישראבלוג' ז"ל. הילד המחוצ'קן עם השיער הארוך ותסביכי הדת חשב שהוא הו-כה-מיוסר, וכמובן שאדם מיוסר כותב בלוג. בפועל, חבר גילה את הבלוג והוציא אותי מארון ההתאהבות באחת מהבנות בצופים. כמובן שהכחשתי כל קשר ושם תם עידן הבלוג שלי.

וכנראה שהיה צריך משהו ממש גדול כדי להחזיר אותי לכאן- גדול טיפולי פוריות סטייל. המטרה העיקרית בכתיבה היא בעיקר עבורי, כדי לזכור את כל התהליך שאני ובת הזוג שלי עוברים בדרך למדענית הבאה שתזכה בפרס נובל (אבל היי היא יכולה להיות גם שחקנית, או משוררת או כלבנית במג"ב). הטיפולים מביאים אותי ואותנו לרגעים הזויים, כואבים, מאושרים, אבסורדיים ואינטימיים שאני נורא רוצה לזכור ולקחת אותי הלאה לשאר 90 השנים שנשארו לי כאן. המטרה השנייה היא עבור מי מהקוראים/ות שהשיתוף והפתיחות יסייעו לו- לקבל חבר/ה שעוברים בעצמם את הטיפולים, לעבור את הטיפולים בעצמו או סתם מתוך עניין. מוזמנים/ות לעקוב, להרשם כמנויים ולקבל עידכון על הפוסט הבא (מבטיח לא למכור לכם שום דבר או להעביר הלאה לצד שלישי, אם התסריטאים של נטפליקס רוצים לעשות סדרה של 6 פרקים שמבוססת על הסיפור שלנו אשמח! צרו קשר בפרטי).

-- 0 אחוז מורפולוגיה --

17.3.2017. לא באמת. אני לא מצליח להיזכר בתאריך המדויק שעברתי בקופת החולים לקחת את תוצאות בדיקת הזרע שלי, כבדרך אגב, בדרך חזרה מהעבודה. הבדיקה הזו היתה אמורה להיות עוד וי בצ'ק-ליסט הדרוש למרפאת הפוריות אליה קבענו תור, כזה שעושים מהר מהר כי הרי ברור שהבעיה לא בי. אחרי 8 חודשים של סקס (מהנה נורא כמובן, אבל לא יעיל צאצאית), הבנו ששום דבר לא זז וכנראה צריך איזושהי התערבות הורמונלית.

16:50- מחייך למזכירה במרפאת הנשים (תודה קופ"ח מכבי, מאוד הגיוני למקם את מעבדת הזרע במרפאת הנשים כדי שכולם ידעו שהגבר כאן אונן לתוך מבחנה רק שלשום), אוסף את המעטפה וכמעט מתוך שעמום פותח אותה. נפח זרע תקין (oh yea!), מס' תאים מעל הממוצע (well of course!), תנועתיות תקינה (who's you're daddy!), מורפולוגיה 0 אחוז. רגע, מה? בום. לחץ קל בחזה, מכניס את המכתב למעטפה ורץ לרכב בחנייה.

17:10- אני עדיין בחניון של קופת החולים, מגגל בטירוף את המשמעות של 0 אחוז מורפולוגיה (big no no). לא נראה טוב בכלל, עם הטיות שונות של השורש ע.ק.ר. אז לא יהיו לנו ילדים? נאמץ? איך אני אמצא מישהו שדומה לי? מה טל תחשוב? מה ההורים יחשבו? למה זה קורה לי?

17:30- מקופל במיטה (ליטרלי), סוללה חצי ריקה אחרי גיגול חסר תוחלת ועמוק בסרט 'הזוג הערירי מהבניין הישן שדואג לכל החתולים בשכונה'. קשה לי להיזכר בתחושות המדויקות שעלו לי בשעה וחצי הזו, עד שאשתי חזרה והצליחה להרים אותי מהבור שנכנסתי אליו (במומחיות רבה יש לציין, אני לא מרבה להכנס לרחמים עצמיים אבל כשאני שם אני אול אין).

נסו לדמיין את הפעם האחרונה שהרגשתם חוסר אונים- בשורה ממש רעה? תשובה שלילית ממעסיק פוטנציאלי? פנצ'ר על כביש 40 ב-2 בלילה? אני חושב שזו היתה התחושה שלי דאז. ודווקא אחרי הרחמים העצמיים האלו פתאום מגיעה מין תחושת ניתוק, כאילו זה בכלל קורה למישהו אחר ואני צופה עם דלי ענ של פופקורן שנורא רוצה לראות מה יקרה בהמשך- לאן הגיבור ילך? איך הוא יספר לאשתו? מה הרופא יגיד? איך הוא יגיב?

תחושת הניתוק הזו מלווה אותי עד היום. לפעמים היא נוכחת יותר, לפעמים כמעט ולא- אבל היא תמיד שם. במסלול הצבא-לימודים-חתונה-ילדים אף אחד לא מדמיין שהקשיים יגיעו דווקא בחלק האחרון. אנחנו כל כך מתוכנתים לחישובים העצמיים של 'נשואים X שנים צריכים Y ילדים' שברור לנו שכשנרצה להביא את החמוד- הוא פשוט יגיע. אף אחד לא מספר לך שיש מצב שתצטרך להתפלל שטכנאית תצליח למצוא 16 זרעונים איכותיים בזרע שלך, שאחר כך יוכנסו אחר כבוד לקרח יבש בקופסת קלקר ושתצטרך לנהוג עם קופסת הקלקר הזו לבית חולים בהרצליה, שם טכנאי אחר יחדיר זרע-זרע לביציות שנשאבו רק לפני חצי שעה מאשתך המורדמת (אבל היי, היה נורא כיף לומר למאבטח בכניסה 'זה רק הזרע שלי הכול טוב' כשהתעקש לבדוק את הקופסה). אבל הנה, זה קרה.

אם הגעתם/ן עד הלום ואתם עוברים טיפולים בעצמך- פשוט דברו על זה. עם בן/ת הזוג (הכי טוב לזוגות שלא פוחדים לצלול לקרביים אחד של השני, אישית מערכת היחסים שלי ושלה חזקה מאי פעם), עם חבר או חברה, עם איש מקצוע (יש לי המלצה נהדרת לפסיכולוגית). רק אל תישארו לבד ותצללו אל הבדידות, או יותר גרוע- אל הדיכאון. המדען שבי מחפש את הסטטסטיקה, וזו אומרת שבערך 4-7% מהלידות בארץ הן מ-IVF. הניסיון האישי שלי מפתיע עוד יותר. ברגע שאני פותח את סוגיית הטיפולים מול בן השיח שלי, אני מגלה שגם הוא/היא עברו או עוברים טיפולים או מכירים בן משפחה או חבר קרוב שגם הוא עובר. זה נורא מדכא מצד אחד (הלו עתיד האנושות) ומעודד מצד שני (אח לצרה!). זה נשמע קלישאתי, אבל ברגע שאנחנו מוציאים את הזבל החוצה, הסביבה שלנו עוזרת לנו לפנות אותו- ולהרגיש קצת יותר נקי.

בשורות טובות לכולנו.


428 views2 comments

Contact

Follow

©2017 by Barak Dror. Proudly created with Wix.com

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now