שני לינואר 2020. 18:00. מחלקת נשים בביה"ח קפלן, חמישה ימים אחרי שקיבלנו את הבשורות הטובות ביותר שחשבנו שאפשר לקבל- בדיקת בטא חיובית. בסרטים קלישאתיים יש עכשיו חריקה של גרמופון, וקול בס עמוק ברקע "איך הגעתי לכאן אתם שואלים?". אז הנה.
.220
פעם ראשונה אי פעם שהרפרוש הבלתי-פוסק באפליקציה של מכבי הראה תוצאה שהיא לא מספר חד ספרתי. הריון. רגע, הריון?!
לא משנה כמה פעמים הרצתי את הסיטואציה הזו בראש, שום דבר לא הכין אותי לסיטואציה שבה אני לבד ברכב (החלטנו שתמיד אני אסתכל קודם ואהיה איש הבשורה), נכנס ויוצא מהאפליקציה כמה פעמים כדי לוודא שאין כאן טעות. הצלחנו. העובר נקלט. ליתר בטחון, אני מתקשר לאחות המלווה שלנו כדי לאשר איתה שאני לא הוזה וש-220 זה באמת הריון. "בשעה טובה! איזה יופי! במספר כזה לא צריך עוד בדיקות דם, תגיעו שבוע הבא לאולטרה-סאונד כדי לראות דופק".
קבענו בדירה ב-12:00, אבל אני מחליט לנסות להפתיע אותה ביציאה מהעבודה- בראש מתנגן לי סרט הוליוודי ובו היא פוסעת לעבר הרכב שלה, רואה אותי בשער ואני רץ אליה משער בית הספר בידיים מורמות: "220! 220!", מרים אותה באוויר א-לה רקדני בלט והמאבטח לידנו מוחא כפיים ומנפנף במטפחת.
לא קרה. בפועל, פספסתי אותה בחצי דקה והמאבטח מסתכל עלי בחשד ותוהה האם אני הפדופיל השכונתי, כך שאת הפגישה המרגשת עשינו בחנייה של הבניין, כשהיא בדיוק קולטת שדפקו לה את הרכב (רמז מטרים- פח עקום במערכה הראשונה מסמן על הפלה במערכה השלישית).
בכל יום שעובר ההלם לא עוזב אותנו. למרות האחות, אנחנו ממשיכים לעשות בדיקות דם (וגם בדיקות ביתיות! זין שלא נראה 2 פסים!). רמות הבטא מתקדמות כמצופה (ואף יותר! רמז מטרים 2- חריגות מוזרות במערכה השנייה מסמנות על הפלה במערכה השלישית) ואנחנו לא מצליחים לעכל שהדבר הזה אשכרה הצליח. שאולי הסיוט המתמשך הזה הגיע לסופו. ההלם מתחלף מדי פעם בחרדות אחרות -"רק שנראה שק הריון, רקשיהיה דופק, רק שנעבור את שבוע 12, רק שהלידה תעבור חלק". סט עצום וחדש של דאגות מתחיל להחליף את דאגות הבטא, אבל איפשהו הדאגות האלו מרגישות טוב ומחליקות בגרון בקלות.
ביום חמישי בבוקר הלכתי לקניות, עובר בין המדפים וחושב לעצמי "מה אישה בהריון צריכה לאכול?". מילאתי את העגלה בכל דבר בריא שהצלחתי לחשוב עליו (אם מישהו צריך טון עדשות כתומות נשמח לחלוק!). הראש מנסה להתרכז בעבודה, אבל המחשבות נודדות- איך נספר להורים? לאחים? לחברים הקרובים? במעבדה? תרחישים ועוד תרחישים, מי תבכה? מי יתרגש? איך להודות לכולם/ן על התמיכה הענקית לאורך כל הדרך. הנאום בברית/ה כבר כותב את עצמו: "פסקה על כמה היא גיבורה וכמה שאני מעריץ אותה- צ'ק! בדיחה על כמה יקר היה הילד הזה עוד לפני שנולד- צ'ק! מסר חינוכי לקהל על כמה חשוב לצאת מהרחם ומההורות של אנשים אחרים כי אין לכם מושג מה הם עוברים- צ'ק!". תודה, אני הייתי ברק.
ב-15:38 מגיעה הודעה מדאיגה ממנה, "אתה יכול לדבר?". מחליט לצאת מהשיעור בירושלים (איך אפשר להתאפק מלהגיד לכולם/ן אנחנו בהריוןןןןןןן") וחוזר אליה. בכי. דימום מסיבי, לא נפסק. מנסה להרגיע ולהיות רציונלי, אבל איכשהו כבר מבין לאן הסיפור הולך. טלפונים, אחיות, מוקד. פעם ראשונה שאני מגיע ל-160 קמ"ש כשאני דוהר על כביש 443 בדרך למודיעין, לאסוף אותה בדרך לקפלן, עושה בראש דילים עם אלוהים.
באותו סרט קלישאתי שאנחנו נמצאים בו בפוסט הזה, כאן היה מסך שחור ואולי גם 'טווווו' ארוך להעצמת הדרמה.
אבל אין. זו המציאות המחורבנת שצריך להתמודד איתה. הריון חוץ רחמי- אותה תופעת לוואי שעולה פי 20 בהריונות IVF והתנגשה בנו בכל הכוח. מהמבטים של הרופאות, האחיות והצוות אנחנו מבינים שסוף טוב לא יקרה כאן, ששמץ המחשבה שאולי זה רק משבר קטן וזה חולף לא ריאלי, ועכשיו צריך לקוות ולהתפלל שהיא תצא מזה בזול. להעצמת החוויה הסוריאליסטית (או השתן על הפנים, אם אתם פחות עדינים), הרופא קובע בדיקת בטא למחרת ומקווה שהיא תהיה כמה שיותר נמוכה. רק לפני 8 שעות קיוויתי שאותה הבדיקה בדיוק תגיע לשמים והנה אנחנו מחזיקים אצבעות שהעובר יפסיק להתפתח ולא נצטרך ניתוח.
4 ימים אחר כך אנחנו בחוץ. נהגת לא אחראית הספיקה לדפוק גם את הרכב שלי בחניית בית החולים (רמז מטרים 3- הבנתם את הפואנטה), וכמעט משכנעת אותי שאולי אני בתוך סדרת קומדיה סלפסטיק ממש גרועה.
רוב הזמן בבית החולים (ולי עוד היו כמה שעות בית, היא באמת אמיצה וגיבורה ומזל שאני לא עובר את זה בעצמי כי כבר מזמן הייתי מרים ידיים) מוקדש להשרדות, פיזית, ובעיקר נפשית. בעיקר חושבים על איך מעבירים את השעות הבאות, מה אוכלים לצהריים (תודה להורים המדהימים שלנו) ואין זמן או פניות לעכל ולהבין מה בכלל קרה כאן בימים האחרונים. איך רגע אחד חשבנו על שם לבן (אם יהיה אחד כזה), ורגע לאחר מכן חזרנו לטריטוריה הכל-כך מוכרת של מטופלי פוריות.
לאט לאט גם נופל האסימון שהכול מתחיל מחדש. שאיבה, הפרייה, החזרה. כאילו כל השנתיים וחצי האחרונות היו טיוטא. סוג של טיפוליפוריות(1) ועכשיו עוברים לקובץ האמיתי.
ברור שהסוף יהיה טוב. אבל למה הדרך חייבת להיות כל כך מחורבנת?
*****
ארבעה חודשים לאחר מכן, אני שוב נמצא באותה סיטואציה מוכרת, מרפרש את האפליקציה.
924. יומיים לאחר מכן 2092. היא מתחילה להרגיש סימפטומים מוכרים, אבל היי- הפעם אין שום הורמונים חיצוניים, אז יש מצב שזה זה? במקרה, קבענו תור מראש לרופא הפוריות שלנו, כדי לקבוע יחד את תכנית הטיפול החדשה עם החזרה לשגרה. מחוייכים ומאושרים, אנחנו נכנסים אליו ומבשרים שאנחנו בהריון (כשבעצם בראש שלי אני חושב "לא צריך אותך יותר מאדרפאקר"). מחוייך גם הוא, עוברים לחדר האולטרסאונד כדי לוודא שהפעם, ההריון במקום הנכון. דממה. הוא לא אומר כלום, אבל החיוך הופך למבט מהורהר ומרוכז. עוד חצי דקה. עוד דקה. הלב מבין הרבה לפני הראש, וברור לנו שמשהו קרה. "אני מצטער, אבל זה לא בדיוק מה שאמורים לראות" הוא אומר, ושולח אותנו לצילום נוסף כמה ימים לאחר מכן. את הסופ"ש אנחנו מבלים מאסקפיזם טהור, מנסים לא לחשוב על משהו שנמצא איתנו כל הזמן. משטחים את עקומת הציפיות שכל הזמן תופסת ראש כדי להפסיק להישבר כל פעם מחדש. הצילום השני עמום, אבל מבשר טובות- נראה שיש שק הריון בתוך הרחם, אבל קשה לדעת. את הצילום הבא, כמו את כל אלו שאחריו, אנחנו כבר עושים אצל המלאך העונה לשם ד"ר X (שום סיכוי שנפיץ את שמו ברבים, הוא שלנו ורק שלנו!). כמעט 3 שנים של ציפיות, אכזבות, חלומות, פנטזיות ומחשבות לא הכינו אותי לרגע בו אני רואה את הדופק של העובר שלנו. "הכול מצויין" אומר ד"ר X, "הוא יפה בדיוק כמו ההורים שלו".
כל יום כשאנחנו מתעוררים אנחנו מציינים יחד את היום להריון. והיום, מלאו כבר 19 שבועות ו-4 ימים לאושר הכי גדול בחיים שלנו. ואין ערב שאני לא מדבר איתה ומזכיר לה כמה אנחנו שמחים שהיא פה, וכמה אנחנו מחכים לה.
כל השריטות והצלקות שאנחנו נושאים איתנו לא נעלמו. רחוק מכך. בחופשה האחרונה שלנו לאילת, היינו פעמיים בבדיקת אולטרסאונד רק כדי לוודא שהיא עדיין איתנו (הידעתן? יש גניקולוג באילת שהוא גם מומחה לרפואה אסתטית!).
ה-PTSD (אני לא מומחה, אבל אני משוכנע שזה זה) שפיתחנו בשנים האחרונות מכה בנו ללא רחם, מתגנב ומצליף בכל נקודת ציון משמחת. אני (ואנחנו) עדיין מחפש את הדרך הטובה ביותר להתמודד איתו, וכתיבת הבלוג הזה היא כנראה חלק מהדרך. אז בעצם המסע להורות עדיין לא נגמר- הוא פשוט שינה צורה, כותב את הפרקים הבאים של הבלוג הזה.
עד הפרק הבא- ראשון לספטמבר שמח!
コメント