פרק ג בדרך להורות- דובונים, קולה ועופר פלאפל

פרק ג'- דובונים, קולה ועופר פלאפל

באיחור קל, עוד תשובה שלילית הצטרפה לה ל-9 ה'לא'ם שקיבלנו עד היום, הפעם דווקא כשחשבנו שזה זה. המצחיק הוא שכל פעם מחדש אתה בטוח שזה זה, סוג של יכולת אנושית מופלאה להאמין שיהיה טוב.

במאמר מוסגר, אם יש דבר אחד שאני לומד במסע הזה, זה שאין סימנים ואין רמזים. פשוט צירוף מקרים מוחלט, הטלת מטבע (ביחסים פחות טובים) שאנחנו מקווים שיפול על הצד הנכון. לא אמבריולגית שקוראים לה בדיוק כמו שאנחנו רוצים לקרוא לילדה המיועדת, לא החזרה שנקבעת יומיים אחרי אזכרה לסבתא שלי/שלה, לא ביצה ששברנו לחביתה וגילתה 2 חלמונים.

אלוהים יודע איך בשנת 2019 אנחנו מסוגלים להתרסק עם חללית על הירח, אבל עוד לא הצלחנו לקצר את 14 ימי ההמתנה מההחזרה ועד לבדיקת הדם, תקופה שאני קורא לה 'בואו נשחק אותה קולים למרות שלרוב רק מחשבה אחת עוברת לנו בראש'. במשך כמעט 12 יום אנחנו מצליחים להמשיך בחיינו, תוך התעלמות מופגנת מהעובדה שהעובר של שרדינגר נמצא, או לא נמצא, ברחם שלה. ופתאום, דווקא ביומיים האחרונים, כמיטב הקלישאה הזמן נדמה כלא עובר ורמות הסטרס עולות. אני לא מומחה, אבל אני די בטוח שעליתי על סוג חדש של פוסט טראומה- פוסט טראומחזור, או חשש היסטרי מפני המחזור שיגיע.

כל הליכה שלה לשירותים מלווה בראש שלי בתופים, שנפסקים רק כשהיא צועקת לי "לא קיבלתי!". כל קימה שלה בלילה הופכת לרגע מלחיץ- הלב דופק, הראש רץ בסרטי אימה ב-4 לפנות בוקר, תוך כדי שאני מנסה להראות ישן למרות ששנינו יודעים שהתעוררתי ואני מחכה, שוב, להכרזה החגיגית "לא קיבלתי!".

הרגעים הפתטיים באמת הם השעות בין 7:00-11:48 ביום בדיקת הדם. אל תשאלו איך אנחנו יודעים (אם אתם עוברים טיפולים וחברי מכבי אז הנה, קיבלתם טיפ חינם), אבל התוצאה מתעדכנת באפליקציית קופת החולים בשעה 11:48 בדיוק. מצד אחד- שמח לבשר שזו התקופה הטובה ביותר להגיע אלינו הביתה. הדירה נקייה ומצוחצחת, כולל מיון כוסות לפי גדלים וספרים לפי צבע. מסמכים שמחכים מקופלים בפינת השולחן שבועות שלמים מתוייקים לקלסר המתאים וסידורים אזוטריים נעשים (כן כן, ברור שאנחנו צריכים מגש במבוק חדש ממקס-סטוק). הכול כדי לא לחשוב, אבל בעצם לחשוב כל הזמן, על הרפרוש הבלתי פוסק של אפליקציה. כי למרות ששנינו יודעים שהתשובה לא תגיע לפני 11:48 (ולפעמים ב-12:04 אגב), כל אחד מאיתנו יגניב כניסה לאפליקציה כבר ב-11:40. ודווקא כאן האופטימיות נעלמת- כי הרי ברור לי שהמספר הגורלי יהיה שוב 2, או 5, או 10. אין לי יכולת אפילו לדמיין ערך של 50 או 100 או משהו אחר שיציין שסוף סוף, בניגוד לפעמים הקודמות, דווקא יש קליטה של העובר המיוחל. אפשר שזו יכולת מופלאה נוספת של המוח האנושי להגן עלינו מהלא-נודע, להכין אותנו לתשובה שתמוטט אותנו.

הבינאריות של הסיטואציה מפליאה אותי כל פעם מחדש. אופטימים או פסימיים, 10 השניות של קריאת התוצאה הופכות לנו את החיים- מתקווה ענקית שהנה עלינו על הגל וכל התקופה הארוכה הזו בדרך לבוא אל קיצה, לייאוש מוחלט שמחזיר אותנו לשגרה המתסכלת ומרחיק שוב את ההורות.

הדבר המנחם בתשובה שלילית הוא שהיא מאפשרת לחזור לנו להתנתק, מהסביבה ומעצמינו. הפלאפון נכבה (ועל הזין כל מה שצריך לעשות ועם מי קבעתי, אז התנצלותי הכנה למי שנפל לריקושטים של תוצאת ביטא שלילית), המזגן נדלק ואני מדלג לסופר הקרוב כדי לקנות את ערכת 'אתה לא הולך להיות אבא אז שיישרף העולם', כלומר דובונים, קולה ו-2 מנות של עופר פלאפל (הפלאפל הכי טוב בארץ בדוק).

בעוד שבוע וחצי אני אהיה בן 30. בנאיביות המוחלטת שעטפה אותי לפני שנתיים, הייתי בטוח שבגיל הזה אני אהיה אבא לאחת, אולי אפילו אחת וחצי. בימי הולדת עגולים, יש איזושהי ציפייה מהסביבה ל'חיים שכאלה'- מה הספקתי, מה לא הספקתי, לאן הגעתי עד הלום. אז אבא אני לא, אבל יש לי בת זוג מופלאה, קריירה שמרתקת אותי בכל יום, משפחה וחברים אוהבים ותומכים- עמודים יציבים שממלאים לנו את החיים ומאפשרים לנו לצמוח ולהתפתח למרות הכול, גם ברגעים הקשים.

יאללה בואי כבר, מחכים לך.

בד