פרק ב' על קשיים ומה שביניהם

אתחיל עם תודה קצרה לכל אלו ששלחו ושולחים/ות הודעות תמיכה- פנים אל פנים, בוואטסאפ, בפייסבוק וכאן. זה מחזק וזה נעים באופן כללי לדעת שהצלחת לגעת במישהו עד כדי כך שהוא הרגיש את הצורך לכתוב לך. וגם לאלו שקוראים/ות בלי להגיב- תודה. אשמח אם תוכלו לשתף לאחרים שעוברים/ות את התהליך- נכון שכל אחד מתמודד איתו אחרת, אבל עצם הידיעה שיש אחרים שעוברים את אותו הדבר מחזקת.

התכנית המקורית היתה לכתוב באופן כרונולוגי, אבל כל פעם עולות לי נקודות אחרות שאני רוצה לגעת בהן בהתמודדות שלי ושלנו עם התהליך. מי שמתחילים טיפולים, ובטח ובטח חברים ובני משפחה של מטופלים, מדמיין לעצמו בראש תיק אחד גדול שנקרא 'טיפולי פוריות'. רק כשמתחילים מגלים שהתיק הזה בעצם מורכב מאינספור תיקים קטנים שרובצים עליך כמעט בכל היבט.

ניקח למשל את קושי הקנאה. וואו כמה שיוצא לי לקנא בשנתיים האחרונות (וזה די נדיר למי שכמוני גדל בתחושה שהוא גאון של אמא). זה התחיל בבדיקות שלה בקופת חולים- אותו אדריכל שהחליט למקם מעבדת זרע בתוך מרפאת נשים, כנראה בחר גם לשלב את התורים לאולטרה-סאונד של מטופלות הפוריות עם ההריוניות. 7:00 בבוקר, אנחנו מחכים בתור כדי לראות כמה זקיקים הגרלנו הפעם ומה גודלם (חבל לי על הידע הגניקולוגי שצברתי שמתבזבז על דוקטורט בחיידקי שורש). לידנו יושבת בחורה חביבה עם בטן ענק, כנראה שבוע 25-26. חשוב לציין שאין לי מושג מה הרקע שלה- אולי גם היא הייתה מטופלת עד לפני 6-7 חודשים- אבל זה לא משנה לי. בנקודת הזמן הספציפית הזו אני המסכן שצריכים להגיד לו מתי לשכב ומתי להגיע להזרעה (כן, גם לנו הקונוטציה היא של קיבוצניק משופם שתוקע זרוע ארוכה באחורי פרה), במהלכה קטטר באורך 25 ס"מ שכולל את הזרע המושבח שלי (שהוא ורוד באופן מפתיע) מוזרק אל תוך הרחם של אשתי באמצעות כלי מתכת שממש מזכיר לי כלי עינויים באינקוויזיציה. והבחורה שלידנו בתור? היא כמובן שכבה עם בעלה בבורדל במסיבה במקסיקו ונכנסה להריון כבר בפעם הראשונה.

זה יישמע רע, ואני מתנצל מראש כלפי חברים ומשפחה, אבל אומר בכל זאת- אני מקנא בכל מי שנכנסה להריון בשנתיים האחרונות. זו לא קנאה מהסוג שאומר 'למה להם יש', יותר כמו 'למה לי אין'. אני שמח בשבילכם/ן כמובן, אבל באותה נשימה אני גם עצוב בשבילי ובשבילה. לקח לי לא מעט זמן (ואלפי שקלים לפסיכולוגית) להבין שזה לגמרי בסדר ולגיטימי, ושהאתגר האמתי הוא איך להמשיך הלאה אחרי עוד שיחת טלפון מחבר שמודיע בחגיגיות שהם בהיריון- ולא להיכנס למיטה לעוד מרתון של ברוקלין 99 (נטפליקס היא החברה הכי טובה שלנו בטיפולים האלו).

הקושי השני הוא חוסר ההלימה בין התפקיד הביולוגי שלי כיצרן זרע לתפקיד שלה כאינקובטור אנושי, כלומר שזה העובדה שאני לא עובר שום דבר מההליכים בעצמי. כל מה שאני יכול לעשות זה לאהוב, לתת יד, לחבק, לנשק, להצחיק ולמרוח חומר מאלחש לפני הזריקות- אבל אני אף פעם לא אהיה זה שמוזרק בעצמו (במקרה הפחות כואב בבטן, במקרה היותר כואב בישבן), שנוטל את 6 הכדורים ביום, שלוקח 6 נרות (תחשבו לבד איפה) ושעובר 5-8 בדיקות דם בחודש. היו עשרות לילות שלא הצלחתי להירדם בלילה מתחושות אשמה שלמה אני כזה דפוק ובגללי היא צריכה לעבור את כל הדברים האלו, שלא לדבר על הקושי הנפשי העצום שהבאתי עליה, הבכי, התסכול, הכעס, האבל. על הפתרונות שעזרו לי להתמודד אדבר בפוסט אחר, אבל בספוילר קטן- אלו בדיוק הרגעים שזוגיות חזקה חשובה כל כך לבריאות הנפשית של שניכם.

הקושי השלישי הוא בפשטות קושי לוגיסטי. החוצפה של טיפולי הפוריות להפריע לך בשגרת היומיום שלך, שכל כך חשובה כדי להישאר שפוי ולא להפוך את הטיפולים למרכז החיים. פה צריך להתעורר מוקדם לבדיקת דם (שחייבות להיעשות עד 9:00 כדי לקבל את התוצאות באותו היום ומשם הנחיות מהרופא), שם להתייצב בדיוק עד 7:30 למעקב זקיקים כי אולי ההזרעה היא כבר מחר (גם אם זה אומר לחזור מאילת ב-2:00). פה לקחת לחתונה אמפולה בתוך צידנית קטנה מלאת קרח, כי צריך להקפיד על הזרקה בשעות הערב. שלא לדבר כמובן על השאיבה או ההחזרה, שתמיד ייפלו על כנס או פגישה חשובים, כאלו שיכלו לקדם אותך מקצועית וכבר לא תספיק להגיע אליהם. הקושי הלוגיסטי הגדול יותר הוא התכנון קדימה. מצד אחד- פאק איט, מי יודע מה יהיה בכלל מחר, מצד שני- ומה אם נזמין את הטיסה ובדיוק אז תהיה החזרה באותו שבוע? ואם נצליח להיכנס להריון ונצטרך בדיקות או מעקב? ואם הטיסה תלחיץ ותגרום להפלה?.

לא חשבתם על כל הדברים האלו, נכון? גם אני לא.

רשימת הקשיים והשינויים נמשכת ונמשכת ומשפיעה גם אם לא רוצים. איפשהו הפכתי להיות קצת אובססיבי- משינוי תזונתי (כן, מודה שקניתי אבקת מאצ'ה ב-120 שקל בחנות טבע כי קראתי באיזשהו פורום בריטי על מתכון ל'שייק פוריות' שתומך בקליטת העובר), שינוי באורח החיים (כן, מודה שהעפתי את כל כלי הפלסטיק מהבית וקניתי קופסאות זכוכית ב-400 שקל) ועד להתלהבות ילדותית מכל סדרה/סרט/כתבה שמציגים זוג בטיפולי פוריות (ברק ומישל אובמה הלו!). הקו שמפריד בין מאמצים אקטיביים מבוססי-מדע שיכולים להשפיע על התוצאה לבין הפיכת הטיפולים לפרויקט חיינו הוא דק, מאוד דק. ועם כל החזרה שלא מצליחה, ועוד עובר שלא נקלט ומשאיר אותנו עם אחד פחות, המשיכה לאובססיביות הולכת וגדלה. אם רק היינו שותים 2 כוסות מים פושרים כל בוקר- זה היה מצליח. אם רק היינו רצים 10 ק"מ בשבוע זה היה מצליח. אם לא היית בסטרס בגלל המבחן זה היה מצליח.

וזה בעצם האתגר הכי גדול בבלגן הזה- לשמור על הסדר. לזכור שהטיפולים הם חלק קטן בחיים שלנו- יש לנו זוגיות, קריירות מתהוות, לימודים, בני משפחה וחברים, תחביבים. לזכור שהם זמניים- במוקדם או במאוחר (אינשאללה מוקדם) זה יגיע, ואז האתגר הגדול באמת עוד מחכה לנו. ובעיקר לזכור שכל אחד מתמודד עם תיק אחר בחיים- על שלנו כרגע כתוב טיפולי פוריות.