14 ימים שלמים שהייתי כמעט-אבא. כל החזרת עובר מגיעה עם תקופת המתנה בת שבועיים עד לבדיקת הדם (הלו השנה 2019, מישהו כבר יכול להמציא בדיקה מהירה יותר?)- ולמרות שאנחנו רק כמעט-הורים, הרגשות והמחשבות אמיתיות וחיות לגמרי.
הראש כבר חושב איך נספר להורים ולמשפחה, איך נהפוך את הממ"ד למתאים לתינוק, שכבר צריך לחסוך קצת בהוצאות כדי להיות מוכנים לעגלה, שידת החתלה ובוסטר. על כל ארוחה חושבים פעמיים, כי אנחנו כבר כמעט-הורים והכמעט-עובר צריך לקבל אוכל בריא, סלק בכל יום ושני ליטר מים. המוח כבר מסנן, דוחה וקובע מחדש תוכניות, כי כשאתה כמעט-אבא אתה מתנהג באחריות, וחס חלילה שהטיסה או הקורס ייפלו על הלידה הצפויה.
וכבר בפעם החמישית, כמו שעון שוויצרי מניאק, הכמעט הופך ללא חזק ומהדהד. כמו כל דבר, באנגלית זה נשמע יותר טוב ובפורומים של מטופלות פריון בארה"ב (חפשו אותי כ-MissDaisy89), ה'לא' הסתמי בעברית נקרא BFN- Big Fat Negative. כבר מ-9:00 בבוקר האצבעות מרפרשות שוב ושוב את האפליקציה של מכבי (בערב חג תוצאות הבדיקה עולות שעה מוקדם יותר, טיפ ממני), הלב דופק וכמעט מחייך- רק כדי שהעיניים יראו את אותה ספרה בודדת ומוכרת. ההתרגשות והחלומות מפנים את מקומם לתסכול, אכזבה, עצב וייאוש. בפעם החמישית אתה כבר מצפה שההתמודדות תהיה קלה יותר, שהמעבר לשגרה יהיה חלק וזורם יותר, אבל אגרוף ה'לא' רק מכאיב יותר בכל פעם, מפרק את הכמעט ומשאיר אותנו עם הפנטזיות והדמיונות.
הפוסט האחרון, אי שם בחודש אוגוסט, נכתב עם המון אופטימיות ותקווה. יום ההולדת, התחלות השנה החדשה והחגיגיות סימנו גם הן שהפעם זה יצליח. ואיכשהו שוב אני מוצא את עצמי עם פלאפון סגור, קערה מלאה ביסלי בצל ודובונים, מחפש מאמרים שאולי יגלו עוד גורם שלא בדקנו, שהופך אותנו ללא-הורים גם הפעם. מנגנון מתוחכם מאוד במוח שלנו ממסך את כל העסק, מפקח על הכניסה האיטית של ההשלכות- עוד בדיקות, עוד זריקות שהיא תעבור, עוד כדורים, עוד חברים או בני דודים שייכנסו להריון, עוד לחץ, חוסר ריכוז ובלבול ועוד תקופת כמעט שתגיע בעוד חודש.
הקלישאה אומרת, וגם צודקת, שהחיים ממשיכים. השגרה, העבודה, הלימודים, המשפחה והחברים תמיד איתנו, ובכל מקרה בעוד 24 שעות כבר ישעמם להישאר בבאסה והגוף והנפש ירצו לצאת, לצחוק, להתפתח ולהתרגש.
והאמת שכנראה ל'כמעט' יש תפקיד חשוב בתהליך. הוא מחדד לנו כמה אנחנו רוצים את זה, כמה טלטלות ואתגרים אנחנו מוכנים לעבור כדי להפוך להורים ובכלל- כמה אנחנו מוכנים לאתגר הענק הזה של גידול ילדים. מתישהו, אולי בחודש הבא, אולי בעוד חודשיים, אולי בעוד שנה- אני יודע שהכמעט שלנו יהפוך לאמיתי.
וכמו תמיד, מישהו אמר את זה קודם לפני:
"לַכֹּל זְמָן וְעֵת, לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם. עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים. עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק" (מגילת קהלת, שנקראת תמיד בשבת של חוה"מ סוכות).